ארומותרפיה - כלי ריפוי טבעי עתיק יומין  |  אמונה- התשובה לכל השאלות  |  סדנת מודעות והתבודדות אצל הבעל שם טוב ורבי נחמן זיע"א  |  שיעור ליקוטי מוהר"ן לנשים מתורות רבי נחמן והבעל שם טוב זיע"א לנשים!  |  





 

התחברות לחברים



 

שלום וברכה

ילדי האור                                                                                                             
                                                     


איך שילדים פותחים לנו את הלב? פשוט מדהים!
הילדים הם הגשר לעולמנו הפנימי, אם רק נסכים להקשיב להם באמת.
ילדי האור היקרים - מתנת הבורא- ילדים שמגיעים אלינו על - מנת לפתוח ולהרחיב את התודעה האנושית.
בחרתי להציג כאן במאמר זה זווית מדהימה שפוגשת ומשקפת אותה בעבודתי המקודשת עם הילדים וההורים שמגיעים אלי לאבחון , תרפיה משותפת הורים וילדים ולחוג ההוליסטי. 

ילדי האור או ילדי האינדיגו - מתנת הבורא לגל של אור זורם אל תוך עולמכם.
האור פשוט זורם דרכם! אור זה יכול להיות כוח משמעותי.
הילדים הללו יכולים, באמצעות הנוכחות שלהם, לערער רעיונות רבים החקוקים בסלע.
הם יכולים להפוך על פיהם רעיונות רבים , לגביהם אתם , ההורים הייתם בטוחים מאוד.
הופעת הילדים הללו היא מציאות. אתם יכולים להתווכח כיצד לקרוא להם וגם על פירושים פסיכולוגיים שונים. אבל בואם הוא לאמיתו של דבר ההכרזה על סוג תודעה חדש!

אמרתי ש" התחושות הן המורים שלכם והרגשות הילדים שלכם ".
יש קווים מקבילים בולטים בין "התנהגות רגשית" ל"התנהגות ילדותית".
ה"ילד הפנימי" שלכם הוא מושב הרגשות שלכם.
כמו כן, יש דמיון בולט בין הדרך שבה אתם מתמודדים עם הרגשות שלכם והדרך שבה אתם
מתמודדים עם ילדים (אמיתיים).

ילד, הוא כנה וספונטאני ברגשותיו, והוא אינו מסתיר או מדחיק אותם עד אשר המבוגרים מעודדי
אותו לעשות זאת. העובדה שילדים מבטאים באופן ספונטאני את רגשותיהם, אין משמעותה
שהילד חווה את רגשותיו בדרך מאוזנת.
כולם יודעים שילדים יכולים " להיסחף " על-ידי רגשותיהם (זעם, פחד או עצבות) ולעתים קרובות אינם מסוגלים לשים להם קץ. במצבים שכאלה, הילד יכול כמעט לטבוע ברגשותיו והדבר הופך אותו ללא
מאוזן, משמע, מחוץ למרכז שלו.

אחת הסיבות לרגשנות חסרת גבולות זו היא שהילד עזב רק לאחרונה עולם שבו כמעט ולא היו גבולות.
במימד הנשמה, המימד בו אין גבלות ומגבלות כפי שיש בממלכה הפיסית, בתוך הגוף הפיזי.
רגשותיו של הילד הם לעתים קרובות " תגובות של אי הבנה " למציאות הפיזית שלו.
לכן, הילד זקוק לעזרה ולתמיכה בכל הקשור להתמודדות עם רגשותיו.
לכן, כיצד תתמודדו עם הרגשות, בין אם הם שלכם או של הילדים שלכם?
אל תשפטו או תדחיקו את הרגשות. הרגשות הם חלק חיוני שלכם כבני אדם, ולכן יש לכבדם ולקבלם.
אתם יכולים להתייחס אל הרגשות שלכם כמו אל הילדים שלכם, שזקוקים לתשומת לבכם, לכבוד
ולהדרכה שלכם. ניתן לראות את הרגש בדרך הטובה ביותר כאנרגיה שמגיעה אליכם כדי להירפא.
לכן, חשוב לא להיסחף לגמרי על-ידי הרגש, אלא להתבונן בו מעמדה ניטרלית. חשוב להישאר מודעים.
ניתן לומר זאת כך: אל לכם להדחיק רגש, אבל גם אל לכם לטבוע בו. כיוון שכאשר אתם טובעים בו,
כאשר אתם מזדהים עמו לגמרי, הילד שבכם הופך ל"רודן" אשר יוביל אתכם בדרך שגויה.
הדבר החשוב ביותר שאתם יכולים לעשות עם רגש הוא לאפשר לו להיכנס, לחוש בכל ההיבטים שלו,
תוך כדי כך שאינכם מאבדים את מודעותכם והקשר אל "השכל הישר".
קחו לדוגמה את הכעס. אתם יכולים להזמין את הכעס להיות נוכח לגמרי, לחוות אותו בגופכם בכמה מקומות, ובו-בזמן להתבונן בו באופן ניטרלי. סוג כזה של תודעה הוא ריפוי. מה שקורה באותו רגע הוא שאתם מאמצים את הרגש, שהוא באופן מהותי סוג של אי הבנה, בהבנה.
הניחו לי בבקשה להסביר בעזרת דוגמה: הילדה שלכם נחבלה בברכה מהשולחן וכואב לה מאוד.
היא כועסת, צורחת מכאב ובועטת בשולחן, כיוון שהיא כועסת עליו. היא מחשיבה את השולחן למקור הכאב שלה.
הדרכה רגשית ברגע זה משמעותה שההורה עוזר תחילה לילדה לנקוב בשם ההתנסות שלה.
" את כועסת, נכון ~ כואב לך, נכון? " ביטוי השם הוא חשוב מאוד. אתם מעבירים את שורש הבעיה מהשולחן ואל הילדה עצמה. זה לא השולחן, את היא זו שכואבת, את היא זו שכועסת. וכן, אני מבין את הרגש שלך! ההורה מאמץ את הרגש של הילדה בהבנה, באהבה. ברגע שהילדה מרגישה בהבנה ובקבלה, כעסה יתפוגג בהדרגה. הכאב הפיזי עשוי עדיין להיות נוכח, אבל ההתנגדות שלה לכאב ,הכעס הסובב אותו, יכולים להתפוגג. הילדה קוראת חמלה והבנה בעיניכם, והדבר מרגיע ומשקיט את רגשותיה.
השולחן, הגורם לרגשות, אינו רלוונטי עוד.

באימוץ הרגש בהבנה ובחמלה, אתם מזיזים את תשומת לב של הילדה מהחוץ אל הפנים, ואתם
מלמדים את הילדה לקבל אחריות כלפי הרגש. אתם מראים לה שהתגובה שלה ל " טריגר " חיצוני
אינה נתון, אלא עניין של בחירה. אתם יכולים לבחור לא-להבין או להבין.
אתם יכולים לבחור להילחם או לקבל. אתם יכולים לבחור.
הדבר נכון גם לגבי מערכת היחסים עם הרגשות שלכם, עם הילד הפנימי שלכם. כאשר אתם מאפשרים את הרגשות שלכם, נוקבים בשמם ומתאמצים להבין אותם, משמעות הדבר שאתם מכבדים ומוקירים באמת את הילד הפנימי שלכם. המעבר מ " החוץ " אל " הפנים ", קבלת אחריות כלפי הרגש, מסייעת לברוא ילד פנימי שאינו רוצה לפגוע באף אחד אחר, שאינו מרגיש כקורבן. רגשות עזים ~ בין אם כעס, אבל או פחד ~ תמיד מכילים מרכיב של חוסר אונים, כלומר, תחושות שנפלתם קורבן לדבר-מה שמחוץ לכם.
כאשר אתם מתמקדים לא בנסיבות החיצוניות אלא במקום זה בתגובה ובכאב שלכם, אתם "מבטלים"
את העולם החיצון כגורם של הרגשות שלכם. לא אכפת לכם כל-כך מה גרם לרגש. אתם פונים לחלוטין פנימה ואומרים לעצמכם: " אוקיי, זו הייתה התגובה שלי, ואני מבינה מדוע. אני מבינה מדוע הרגשתי כפי שהרגשתי ואני עומדת לתמוך בעצמי ". התייחסות לרגשות שלכם בדרך אוהבת שכזו, היא מעשה משחרר. דרוש לשם כך סוג של משמעת עצמית. המשמעות של שחרור המציאות החיצונית כ" מקור הרשע " ולקיחת אחריות מלאה כלפי עצמכם, היא שאתם מכירים בכך " שאתם בוחרים להגיב בדרך מסוימת ". אתם מפסיקים להתווכח מי צודק ומי לא, את מי יש להאשים ואתם פשוט משחררים את כל שרשרת האירועים שמתרחשת מחוץ לשליטתכם.
" אני חווה כעת את הרגש מתוך מודעות מלאה שאני בוחרת לעשות זאת ".
זוהי לקיחת אחריות. זהו אומץ!
המשמעת העצמית בכך היא שאתם מוותרים על היותכם צדקנים וקורבן חסר ישע. אתם מוותרים על רגשות הכעס, חוסר ההבנה וכל שאר ביטויי הוויית הקורבן. (לעתים קרובות אתם אוהבים את הרגשות שמציקים לכם יותר מכל). לקיחת אחריות היא פעולה ענווה. משמעות הדבר היא שאתם כנים עם עצמכם, גם ברגע החלש ביותר שלכם. זוהי המשמעת העצמית המתבקשת מכם. בו-בזמן, פניה זו פנימה מחייבת את החמלה
הגבוהה ביותר. הרגש שעמו אתם מוכנים להתמודד בכנות כבריאה שלכם, זוכה גם להתייחסות של
הבנה עדינה. "בחרת להרגיש כעס הפעם, נכון?" הוא הדבר שאתם עשויים לגלות על עצמכם.
החמלה אומרת לכם: " אוקיי, אני יכול להבין למה, ואני סולח לך. אולי כאשר תרגיש באהבה ובתמיכה שלי באופן ברור יותר, לא תרגיש צורך לבחור בתגובה זו בפעם הבאה".
זהו התפקיד האמיתי של התודעה בריפוי העצמי.
המודעות אינה נלחמת בדבר ואינה דוחה דבר, היא משקפת ומקיפה את החשכה באור. היא מקיפה את אנרגיות אי-ההבנה בהבנה ובכך הופכת מתכת לזהב. התודעה והאהבה הן באופן מהותי אותו הדבר.
כאשר אתם מודעים, אתם מניחים לדבר-מה להיות ומקיפים אותו באהבתכם ובחמלתכם.
לעתים קרובות אתם חושבים ש "התודעה לבדה " אין בה די כדי להתגבר על הבעיות הרגשיות שלכם.
אתם אומרים: " אני יודע שיש לי רגשות מודחקים, אני יודע מה הגורם לכך, אני מודע, אבל הם לא נעלמים ".

במקרה זה, קיימת בכם התנגדות מסוימת לאותו רגש. אתם שומרים מרחק מהרגש מתוך פחד שהוא יכריע אתכם. אבל כאשר אתם בוחרים במודע לאפשר אותו, אתם לעולם לא מוכרעים על- ידי רגש.
כל עוד אתם ממשיכים לשמור מרחק מהרגש, אתם נלחמים נגדו. אתם נאבקים ברגש והוא יפעל
נגדכם בדרכים שונות. בסופו של דבר, לא תוכלו להשאירו בחוץ. הוא יגשים את עצמו בגופכם ככאב,
כמתח או כדיכאון. כאשר אתם מרגישים מדוכאים או עייפים, לעתים קרובות זהו סימן ברור שאתם מדחיקים רגשות מסוימים. עלינו לאפשר לעצמינו להפוך מודעים לגמרי לרגשות שלנו.
אם אינינו יודעים בדיוק מה מהות הרגשות הללו, זה יגרום שנרגיש מתח בגופינו.
זהו השער לרגשות. הגוף שלנו מאחסן הכל. למשל, אם אתם מרגישים כאב או מתח באזור הבטן, אתם יכולים להפנות את המודעות שלכם לאזור זה ולשאול מה הבעיה. הניחו לתאי גופכם לדבר אליכם.
או דמיינו שבאותו מקום בדיוק מצוי ילד. בקשו מהילד להראות לכם את הרגש הדומיננטי שבו.

יש כמה דרכים להתחבר עם הרגשות שבתוככם. חיוני שתבינו שהאנרגיה שנתקעה ברגש רוצה לנוע.
אנרגיה זו רוצה להשתחרר ואי לכך היא נוקשת על דלתכם כתלונה פיזית, כמתח או כדיכאון.
עליכם להיפתח באמת ולהיות מוכנים להרגיש ברגש. הרגשות הם חלק מהמציאות הארצית שלכם ~ אבל הם אינם אמורים לשלוט בכם. הרגשות הם כעננים עבור השמש. לכן חשוב שתהיו מודעים לרגשות שלכם ושתתמודדו עמם באופן מודע. גוף רגשי מאוזן וברור מסוגל להתחבר בקלות רבה הרבה יותר לנשמה
או לליבה הפנימית שלכם, באמצעות האינטואיציה. 

היבט חשוב בגידול ילדים הוא, שהם ילמדו להבין את רגשותיהם,יבינו מהיכן הם נובעים וכיצד לקבל עליהם אחריות.
בעזרתכם, הילדים יכולים ללמוד לראות את רגשותיהם " כהתפוצצויות של אי הבנה ".
הבנה זו מאפשרת להם לא " לטבוע " ברגשותיהם ולצאת משליטה. ההבנה משחררת ומחזירה
אתכם למרכז שלכם, מבלי להדחיק את הרגשות. ההורה מלמד את הילד להתמודד עם הרגשות
שלו בדרך זו על- ידי כך שהוא מהווה דוגמה אישית. כל התשובות שיש לכם לגבי האופן שבו עליכם
להתמודד עם הילדים שלכם יכולות גם להתייחס אליכם. כיצד אתם מתמודדים עם הרגשות שלכם?
האם אתם מתייחסים אל עצמכם בנוקשות? כאשר אתם מרגישים כעס או עצב למשך זמן רב,
האם אתם גוערים בעצמכם ואומרים: " יאללה, זוז כבר, צא מזה ". האם אתם מדחיקים את הרגשות שלכם? האם אתם מרגישים שחשוב וטוב לחנך את עצמכם? מי לימד אתכם את זה? האם היה זה הורה?
או האם אתם הולכים לקיצוניות השנייה? האם אתם " מתפלשים " ברגשות שלכם, לא רוצים לשחרר אותם. גם מצב זה מתרחש תכופות. אולי הרגשתם במשך זמן רב שאתם קורבן למצב חיצוני כלשהו, לדוגמה האופן שבו גדלתם, ההורים שלכם או סביבת העבודה שלכם. ברגע מסוים, החיבור עם הכעס שבתוככם בכל הקשור לדברים שהשפיעו אליכם היה אולי משחרר מאוד. הכעס יכול לאפשר לכם להשתחרר מההשפעות הללו, ולהמשיך בדרככם. אולם, אתם עשויים להילכד בקסמי הכעס שלכם, ולא לרצות לשחרר אותו. במקום היותו שער, הוא הופך ל"דרך חיים". אז נולדת הוויה של קורבן, שאין לה כל קשר לריפוי. היא אינה מאפשרת לכם להתייצב באמת בעוצמתכם.
חשוב מאוד שתיקחו אחריות כלפי הרגשות שלכם ושלא תהפכו אותם ל" אמיתות מוחלטות ".
כאשר אתם מעניקים להם מעמד של אמיתות, במקום לבחון אותם כ "התפוצצויות של אי הבנה ",
אתם תבססו את הפעולות שלכם עליהם, והדבר יוביל להחלטות לא מאוזנות.

דבר דומה מתרחש עם ילדים שזוכים לחופש רגשי מוגזם. הם " גדלים פרא " והופכים בלתי נשלטים,
הם הופכים לרודנים קטנים ואין זה נכון. תוהו ובהו רגשי פשוט אינו נעים לילד כמו גם להורה. בקצרה,
אתם יכולים להיות נוקשים מדי או רכים מדי בכל הקשור להתמודדות עם הרגשות שלכם (ובאנלוגיה,
עם הילדים שלכם). ברצוני לדון מעט יותר בדרך ה "רכה ", כיוון שדומה שנושא זה שכיח יותר כיום.
מאז " שנות השישים " חלה הבנה קולקטיבית שאין זה רצוי לדכא את הרגשות שלכם, משום שאז
אתם חונקים את הספונטאניות והיצירתיות שלכם, את הנשמה שלכם. החברה יצרה ילדים צייתניים וממושמעים שמעניקים חשיבות רבה יותר לכללים מאשר ללחישות הלב, וזוהי טרגדיה ~ עבור החברה
כמו גם עבור הפרט.
אבל מה בנוגע לקיצוניות השנייה : מה בנוגע להצדקת הרגשות בדרך שמאפשרת להם לשלוט
ולמשול בחייכם?
אתם יכולים להבחין בקלות האם אלה הם רגשות שאתם מוקירים ולמעשה מתייחסים אליהם כאל
אמיתות (במקום מה שהם באמת: התפוצצויות של אי הבנה). אתם מזדהים עם הרגשות הללו.
הפרדוקס הוא שלעתים קרובות למדי, הרגשות הללו גורמים לכם סבל רב.
לדוגמה, הוויית קורבן ( "אני לא מסוגל לעשות את זה ", "אני לא מסוגל להתנגד "),
מנהיגות ( "אני אדאג לזה "), עצבות, פחד, חרדה וכן הלאה. כל אלה הם רגשות מכאיבים אבל ברמה אחרת הם מעניקים לכם משהו מיוחד שבו אתם נאחזים. למשל " הוויית הקורבן ". יכולים להיות יתרונות לדפוס זה. הוא עשוי להעניק לכם תחושת ביטחון. הוא משחרר אתכם מהתחייבויות או מאחריות.
" אין לי ברירה, נכון? " זו פינה אפלה שבה אתם נמצאים, אבל היא נראית בטוחה. הסכנה של
ההזדהות עם דפוס זה או " התמזגות " עמו במשך זמן ממושך היא שאתם מאבדים קשר עם
החירות האמיתית שלכם, עם הליבה האלוהית העמוקה ביותר שלכם - הנשמה.
אפשר שהתרחשו דברים במהלך חייכם שעוררו בכם בצדק רגשות של כעס ותרעומת. אולי הדבר התרחש בילדותכם, בשלב מאוחר יותר, או אפילו בגלגולים קודמים. חשוב מאוד שתיצרו קשר עם הרגשות הללו
באופן מודע, ושתהפכו מודעים לכעס, לעצבות או לכל אנרגיה טעונה אחרת שבכם. אבל בנקודה
מסוימת, עליכם לקחת אחריות כלפי הרגשות שלכם, כיוון שהם תורמים לתגובות שלכם לאירוע חיצוני.

היותכם במרכז, בהירים, עוצמתיים ורוחניים באופן מאוזן, משמעותה שאתם לוקחים אחריות מלאה
לכל הרגשות שקיימים בכם. אתם יכולים אז לזהות את רגש הכעס, למשל, שבכם ולומר בו-בזמן:
" זוהי תגובתי לאירוע מסוים. אני עוטף תגובה זו בהבנה, אבל בו-בזמן אני מתכוון לשחרר".
בסופו של דבר, הוויית החיים לא קשורה להיותכם צודקים, אלא להיותכם משוחררים ושלמים.
משחרר מאוד לוותר על תגובות רגשיות ישנות שהפכו ל" סגנון חיים ".

ברגע שקט, כנסו אל הצד החש שבכם. הניחו לצד החש הזה לומר לכם מה זקוק להבהרה ולניקוי בתוככם. ביטחו באינטואיציה שלכם. עבדו על זה. האמינו בעצמכם!


תודה היו ברוכים בהוויתכם!

מקום אור בדרך אורמאיר לחיים מזמין אותך באהבה לחוות מגוון רחב של פעילויות להורים וילדים
המקנים כלים ומלמדים אודות סביבה תומכת להעצמת חווית איזון פנימי וצמיחה הדדיתבחיבור לאהבה פנימית,
שקט פנימי והרמוניה:

חלל אורמאיר לחיים

אבחון ותרפיה משותפת הורים וילדים

פגישות אבחון והכוונה 


המאמר תרם לך בצורה כלשהי? נשמח לשיתופך בתגובה

ברכת אהבה ואור חוזר
מיכל אור  - מקום אור

© כל הזכויות שמורות למקום אור - מיכל אור

 


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
לייבסיטי - בניית אתרים